סיפור מרגש לחג


הסיפור הזה מאוד ריגש אותי ,חג שמח ומוזמנים לקרוא סיפורים נוספים של ירון פז בפייסבוק.

קמחא דפחא/ ירון פז פח אשפה אחד, שכבר ראה ימים טובים יותר, מוצב היה באחוריו של השופרסל שלי במרכז המסחרי המחודש. לידו עמדה אישה מבוגרת, מהודרת אך מהוהה, קלת גוף. סוג של ציפורית. כפפה על ידה הימנית, מנקרת הייתה בו. שולה עגבנייה או מלפפון שגם הם ראו ימים טובים יותר, בוחנת בקפידה ומכניסה לסל מתגלגל שהחזיקה בידה השמאלית. בכל פעם שהבחינה במי מין הקונים שיצא, מגלגל את עגלתו הענקית, הייתה חדלה ממלאכתה, מסתירה את ידה העטויה ומפשפשת בסלה. מתנשף, חלף אליקו על פניה, ואחר כך על פניי, כשהוא דוחף את עגלתו העמוסה מכל טוב במעלה הרחוב אל מכוניתו. הוא זיהה אותי ואף על פי כן לא אמרנו שלום זה לזה. שייך היה למגזר ההולך וגדל של אצולת הפטרוזיליה שהתנחלה בשכונה: ספרי צמרת, שרברבים שעלו לגדולה ומוסכניקים שעובדים בשחור. פעם בשנה לווארנה. לעתים איה-נאפה. בפעם האחרונה שהחליט לקיים מסיבה בקולי קולות אל תוך הלילה שלחתי שוטרים אל ביתו ומאז איננו מדברים, מטוב ועד רע. חרישית עברה המאזדה האדומה שלו בנסיעה איטית במורד. חרישית נעצרה באדום-לבן, ממש על הפינה. הוא יצא מתוכה בצעדים מהוססים ועלה לכיוון הפח. הציפור חדלה לנקר והחלה לפשפש בסלה. גם אליקו פשפש. בארנקו. הוא הוציא ממנו שטר כחלחל, נראה כמו אלתרמן, והציע לה.


"קחי. תעשי לך קצת קניות לחג" האישה סירבה בניד ראש, ידה הימנית מוחבאת מאחור. "קחי, תאמיני לי, גיברת, אני יודע מה זה כשאין לך בשביל לקנות לחג. קחי". האישה עמדה בסירובה. היטיבה את משקפיה. "לא. לא. אם...אם אני יקח אני להתחיל לבכות" "קחי, זה בסדר, נבכה ביחד", כך אליקו. היא לקחה. היא לקחה ואליקו בכה. נשבע. במו עיני ראיתי.


7 צפיות