סיפור מרגש לפסח
אני מאחלת לך ולבני ביתך חג שמח ומצרפת סיפור מרגש מאת לאה גוילי:
חג החרות של "סתרייה"/לאה גוילי
כולנו ידענו בשכונה שסְתרִייה (אסתר) צדקת. (שם קצת מוזר, "סתרִייה", אבל זה היה שמה או לפחות ככה קראנו לה). קבצנים התדפקו על דלתה. היא תמיד נתנה. נהגה לתת בעיקר מעות, אבל לא אחת היתה גם מכינה בחטף כריך ומגישה בחיוך נבוך לאותו קבצן שהיה ממתין על פתח ביתה.
בדרכי הביתה מבית הספר, יצא לי לא פעם לעבור בסמוך למקום מגוריה של סתרייה. לא יכולתי להתעלם מריחות הצלי שעלו תדיר מביתה. הריחות הללו היו גורמים לי לזרז צעדיי, ולהכריז מיד בעוברי את הסף: "אימא, אני רעבה!"
נהגה לבוא למכולת של אבי ולקנות מעט מצרכים שהיו בעיקרם חצי ככר לחם או שמן. לעיתים רחוקות היתה מוסיפה גם ביצים ואולי גם חלב. לא אחת תהינו על כך שאת המצרכים העיקריים היא קונה במקום אחר, אבל מעולם לא העזנו לומר מילה בעניין וגם לא שמרנו לה טינה על כך. ידענו שיש חנויות מכולת גדולות ומגוונות יותר ואדם קונה היכן שנוח לו.
הימים, ימי ניסן, ריח החג עלה באפינו ועמו ההתחדשות. מכל בית עלו ריחות עזים של אקונומיקה, סיד וצבע חדש. הזגוגיות הבהיקו.
גם סתרייה, ככולנו, עשתה לביתה. אני זוכרת את ערבו של אותו יום כשחזרתי מהמכולת יחד עם אבי. לבנת שיער וכפופת גו, ראיתיה אוחזת במברשת הצבע ומסיידת את חזית ביתה. לרגע נראה כאילו כפפו השנים את גבה והפכו אותה לקטנה יותר. נראה כאילו כל שנה קטן הגובה הנצבע.
אבי, כהרגלו, עצר לרגע, לומר לה שלום וגם חג שמח ואחרי המילים הללו גם הוסיף, שאולי טוב לה, אם תיקח איש צעיר שיעשה עבורה את המלאכה הקשה הזו, אבל היא ענתה בחיוך שניכר בו יותר משמץ של עייפות: "אני נהנית לסייד וזה לא קשה לי. גם אבי היה סייד".
בערבו של חג הפסח, כשריח הצלי באפו, התדפק על דלת ביתה נצרך ומשלא נענה, פתח באיטיות את הדלת, ממהר לקרוא בשמה שוב ושוב. לא היתה תשובה. ברגליים רועדות קמעה צעד קדימה. סתרייה שכבה על המיטה בשמלת חג לבנה. היא היתה ללא רוח חיים. במטבח המפויח והדל עמדה פתילייה ועליה פיסת שומן שרוף. על הפתיליה השנייה עמד סיר מים רותחים.
יהא זכרה ברוך.
